גזר דין בתיק ת"פ 3004-07

1. הנאשם הודה והורשע ע"פ הודאתו בכתב האישום המתוקן בעבירה של הטרדה מינית והתנכלות, בניגוד לסעיף 3 (א) (2) וסעיף 5 (א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח- 1998.
2. כעולה מכתב האישום המתוקן, בעת האירוע שירת הנאשם במשטרת ישראל כמתנדב במשא"ז. ביום 8.7.06, סמוך לשעה 00:30, עיכב הנאשם לבדיקה את הרכב בו נסעו שתי המתלוננות ושתי חברות נוספות. במהלך העיכוב, ביקש הנאשם מאחת המתלוננות לגשת עמו אל מאחורי הרכב, שם הניח את ידו על רגלה והעלה את ידו אל מתחת לחצאית. בהמשך, בעת שישבה המתלוננת ברכב, בתואנה של בדיקת חגורת בטיחות, נשכב על רגליה של המתלוננת. לאחר מכן, לבקשת הנאשם, ניגשה המתלוננת השניה לעבר הניידת, ובזמן שמתנדב אחר רשם דו"ח תנועה, נגע הנאשם באזור החזה של מתלוננת זו מעל החולצה. כאשר הסיטה המתלוננת את ידו של הנאשם, הנאשם חזר ונגע שנית באותו אזור.
3. הנאשם תחילה כפר בעובדות כתב האישום. רק לאחר שמיעת כל הראיות, ביקש הנאשם לחזור בו מכפירתו, והצדדים הגיעו להסכמה על תיקון כתב האישום והוראות החיקוק. הצדדים הסכימו עוד, כי הנאשם יודה ויורשע ע"פ כתב האישום המתוקן וישלח לתסקיר שירות המבחן, שיבחן גם את סוגיית ההרשעה, ללא התחייבות של המאשימה לאמץ את המלצותיו.
4. תסקיר שירות המבחן מיום 18.1.08, מפרט את נסיבות חייו של הנאשם. הנאשם בן למשפחה נורמטיבית. משפחתו היא משפחה שכולה, ולנאשם אח שנפצע מפעולות איבה שהנאשם מלווה אותו לטיפולים.          
   הנאשם הביע חרטה על מעשיו. הוא התקשה להסביר את המניע לעבירה, ושלל התנהגויות אנטי חברתיות. הנאשם הציג חזות חיובית תוך הדגשה של תפקוד נורמטיבי בכל תחומי חייו, אולם התקשה לבחון את הבעייתיות שבהתנהגותו באירוע נשוא האישום. שירות המבחן התרשם, כי ההליך המשפטי מהווה פגיעה בתדמית הנאשם וגורם משמעותי בהצבת גבולות עבור הנאשם. הנאשם שולל הזקקות טיפולית.
5. ביחס להרשעת הנאשם בדין, שירות המבחן איננו בא בהמלצה חד-משמעית. מחד, מדובר באדם שלאורך חייו השקיע מאמצים לתפקוד תקין ופועל בדרך כלל נורמטיבית. הרשעתו בדין עלולה לפגוע בתעסוקתו כיום ובעתיד. הנאשם חזר לעבוד בחברת אינטל בקרית גת, וקיים חשש כי הרשעה בדין תפגע בו תעסוקתית. מאידך, לנאשם יש קושי לקחת אחריות באופן מלא על התנהגותו הפלילית. בשקלול סופי שירות המבחן ממליץ לבית המשפט לשקול אי הרשעה בדין, וממליץ על עונש של של"צ בהיקף של 350 שעות, כמענה הולם למצבו.

סוגיית ההרשעה

6. הכלל הוא הרשעת נאשם שנקבע כי ביצע עבירה פלילית. החריג הוא המנעות מהרשעה. פסק הדין המנחה בעניין הקריטריונים לאותם חריגים, בהם אפשר ליתן פסק דין ללא הרשעה, הינו הלכת תמר כתב, שם קבעה כב' השופטת דורנר כדלקמן:

"...שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה. אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.
הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים:    
ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם;
שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל...." (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 , 341-342 (1997)).

7. מכאן שלפי הלכת כתב, ראשית יש להוכיח פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. אין מדובר בפגיעה קלה, אלא בפגיעה קשה וקונקרטית. שנית, גם אם מוכחת פגיעה קשה כזו, יש לבחון אם טיבעה של העבירה מאפשר העדר הרשעה, מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים. שני השיקולים הם כמובן מצטברים, ואין די באחד מהם בלבד כדי להצדיק המנעות מהרשעה.
8. כב' השופטת פרוקצ'יה קבעה כי:

"...המשפט מניח כי רקמת החיים האנושיים, בהשתקפותה בהליך הפלילי, מולידה מצבים קיצוניים שאינם מתאימים להחלת העיקרון העונשי הרחב המחייב הרשעה פלילית בעקבות הוכחת אשמה. במצבים חריגים ומיוחדים, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה, נתון בידי בית המשפט הכוח להחליט כי, חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין... ...בנסיבות חריגות ומיוחדות, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי לבין עוצמת הפגיעה הצפויה לנאשם באם יורשע, ובהתחשב במכלול הנתונים הרלבנטיים לעניין, ניתן לעשות שימוש בסמכות אי ההרשעה. לצורך כך, יש להתחשב, מצד אחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות והמסר הציבורי המתחייב מהן. מצד שני, יש לתת את הדעת לנסיבות אישיות שונות הקשורות בנאשם - גיל, עבר קודם, - אם נורמטיבי אם לאו, נתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי, והשפעת ההרשעה על סיכויי שיקומו. מעבר לכל אלה, יש גם לשקול במבט רחב את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללו, ואת המסר החברתי שאי ההרשעה טומן בחובו בנסיבות העניין הספציפי..." (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין, (2007)).

9. בעניין קליין הנ"ל, מצא בית המשפט העליון להשיב את ההרשעה בעבירה של "תחבולה" חרף נסיבות אישיות מיוחדות של הנאשם.
10. יצויין כי כאשר מדובר בעובד ציבור שעבר את העבירה תוך כדי מילוי תפקידו, המקרים בהם יתאפשר שלא להרשיעו בדין - יהיו עוד נדירים יותר, כפי שנקבע:

"...אמנם אין לקבוע כלל מוחלט המחייב הרשעה בכל מקרה בו מדובר בעובד ציבור. אך היותו של הנאשם עובד ציבור מהווה שיקול משמעותי לדחות את עתירתו להימנע מהרשעה. המקרים בהם יזכה עובד ציבור לחסד יוצא הדופן של הימנעות מהרשעה הם נדירים..." (ת"פ (מחוזי ת"א) 40332/05 מדינת ישראל נ' אסנת אלון-לאופר, (2006)).

11. עובד ציבור, ושוטר בכלל זה, אמור לשמש מופת, משום שאיננו מייצג את עצמו בלבד, אלא את המערכת הציבורית. לפיכך, בדרך כלל עובדי ציבור ראויים להרשעה וככל שמדובר בעובד ציבור בכיר יותר, כך יקשה לשקול העדר הרשעה. בענייננו, מדובר רק במתנדב ולא בשוטר ממש. יחד עם זאת, הנאשם הגיע למקום בניידת, עיכב את המתלוננת וביקש לרשום להן דו"ח. כלפי המתלוננות התייצב הנאשם לא כאדם פרטי, אלא בנציגה של משטרת ישראל. את רצף עבירות המין עבר הנאשם כמייצג המשטרה. עובדה זו מחמירה את התנהגותו ומקשה על העדר הרשעה.